‫בית הנפש - אורה ראובן‬ ‫ציורי הכדים הם המשך ישיר לציורי העירום. העיסוק האינטנסיבי בציור עירום עצמי וגברים‬ ‫עירומים, העמיק את העניין שלי ביחס שלנו לגוף: מנעד רחב של רגש ורציונל , החל בבושה‬ ‫בעירום וכלה בחשיפתו הגאה, החל בהתנהלות נזירית ביחס לגוף וכלה בטיפוחו והאדרתו.‬ ‫ההסטוריה של הגוף האנושי באמנות ובמיוחד העירום, עמוסה וארוכה כמעט כהסטוריה‬ ‫האנושית, ואחת התקופות המרתקות בעיני היא התקופה הקלאסית, ביוון העתיקה, שם‬ ‫התפתחה תרבות הגוף בחיי היומיום ובימים חגיגיים ונוסחה הן בכתבים פילוסופיים והן‬ ‫באמנות, במיוחד בציורי הכדים שנשתמרו.‬ ‫בחרתי לצטט כאן מדבריו של לוקיאנוס, פילוסוף בן התקופה היוונית, על משחקי הכתר, הלא‬ ‫הם משחקי האולימפיאדה:‬ ‫• "אין ערכם החיצוני של הפרסים עומד לנגד עינינו. אנו רואים בהם רק סמל לניצחון, סימן‬ ‫היכר לאחד שגבר על האחר ... עבור אלה שאינם מתחרטים על המאמץ והעבודה שהשקיעו,‬ ‫מעדן הניצחון אף את הבעיטות שספגו".‬ ‫• "לא בכדי הוענקו למנצחים זרים מצמחים טבעיים. הפרס נועד להיות זמני, כדי שלא ינוח‬ ‫המנצח על זרי דפנה. המנצח אמור להתאמן ולהתכונן לתחרות הבאות ולא להתענג על "ארון‬ ‫הגביעים" שבבית"‬ ‫• "וכאשר תשמע איזה כבוד מעניקים לאתלטים, ואיך זה אשר גבר על מתחריו על הכתר,‬ ‫שקול בערכו לאלים עצמם.."‬ ‫אמירות טריות ורעננות על הדרך הקשה לעיצוב הגוף, תרבות הגוף, זרי הדפנה של אז,‬ ‫מדליות הזהב של היום ומעמדו של הגוף המוצג לראווה – מאז ועד היום.‬ ‫אמצתי בחום את הציור על כדי חרס. לקחתי כדי חרס ממשתלה מקומית, ישראלית, ים‬ ‫תיכונית, לא מהוקצעים יותר מידי, כאלה שמונחים בכיכרות ובחצרות , נוטים על צידם עם‬ ‫צרור גבעולים מציץ מתוכם. בחרתי לצייר על החספוס השורט והקשה למגע‬ ‫המכחול, דימויים של ספורט ותרבות הגוף העכשווית. חשבתי על הציור הקשה לביצוע על‬ ‫הכד המחוספס, כמו על המאמץ להשגת היופי של הגוף המוצג לראווה. זה יפה ולא רואים‬ ‫את הזיעה והכאב. זוהי מחווה גם לאותה תקופה וגם לגוף שלנו, שהוא בית הנפש שלנו.‬